הפתעה בהרצאה

אתם לא מאמינים.

זה היה פשוט מטורף. מי חשב שהוא יופיע ככה פתאום? הוא לא אמור להיות תייר בכלל?

טוב טוב, בואו נעשה סדר. אני יודעת, לא ממש הייתי פה בזמן האחרון. זה שילוב של הרבה מאוד לימודים (מה לעשות, קשה לי קצת) וקצת חוסר חשק… זה לא אתם, זה אני.

אבל הנה אני פה שוב ובפי סיפור שלא תאמינו שקרה באמת. הגעתי לשיעור בבניין נפתלי שלנו, של מדעי החברה, 10 בבוקר. בשבילי זה עוד מאוחר ולא ממש התאוששתי עדיין מהפרידה הכואבת מהשמיכה. אבל זה מה יש.

התיישבתי באחת השורות מאחור, כמו שאני אוהבת והרהרתי במחשבה העמוקה מתי אני חוזרת היום לישון. המסקנה הייתה די כואבת. התחלתי לקשקש במחברת שלי כדי להעביר את הזמן, לא ממש מקשיבה למרצה.

ואז פגע בי משהו בראש, מצד ימין. הסתכלתי ימינה וראיתי, במרחק של חמישה מושבים ממני מישהו מחייך. בלונדיני מחייך. ועיניים כחולות. אם זה היה מישהו ממש מכוער, כנראה שהייתי מחזירה לו עם איזה חפץ חד. אבל הוא נראה טוב. אז החלטתי להבליג על הדף המקומט שהוא זרק עליי.

והוא המשיך לחייך. ממש מרוצה מעצמו הבחור. כשהוא ראה שאני לא מתכוונת להתנפל עליו, הוא עבר לשבת לידי.

“שלום לרקדנית האקזוטית”, הוא אמר. מזה?? רקדנית? אקזוטית? על מה הוא מדבר?

“סליחה?”, עניתי. “למה אתה מתכוון?”

“די נו, עכשיו את מנסה לשחק אותה שאת לא זוכרת הא? כמעט אכלת אותי באותו ערב”.

עכשיו בינינו, הרמזים שלו לא ממש עזרו. הוא לא הגבר הראשון ובטח לא האחרון שעשיתי לו עיניים. אבל איפה זה היה? במועדון בתל אביב? אצל החברים של ההורים בכפר סבא? אולי במסיבת הפתעה למיכל לפני חודשיים?

“תתרכזי רגע ותחשבי על בר, הרבה אנשים וכוסית אחת רוקדת מול כולם, עם חצאית שבא לך לקרוע מהגוף המדהים הזה”.

וואו. האסימון נפל. זה הוא! הוא ה’תייר’ החתיך שישב על הבר באילת, בחופשת הסמסטר. הוא ולא אחר! ולחשוב שהייתי בטוחה שהוא מחוץ לארץ. איזו פדיחה.

לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה להגיד. הייתי בהלם טוטאלי. “או! סוף סוף! עכשיו את יודעת על מה מדובר”, הוא אמר בקול מנצח. “ועכשיו אני אקבל את מה שנגזל ממני אז?”, הוא אמר בביטחון, מסתכל לי ישר בעיניים.

אם יש דבר כזה היפנוזה, זה בדיוק הרגע. פשוט לא יכולתי לענות, הייתי קפואה. הוא שלט בי. ונישק אותי. נשיקה ארוכה, נושך לי את השפה התחתונה ובלי בושה מניח יד על השד השמאלי שלי. ואני עדיין בשוק.

הוא המשיך להסתכל עליי עוד כמה שניות ארוכות. אני סוף סוף נזכרתי איך מחייכים ושלחתי אליו חצי חיוך. הסתכלתי עליו במבוכה והצלחתי להגיד: “אז הרשים אותך הריקוד הא?”, מנסה לחבר בין שברי הביטחון העצמי שהתנפצו לכל עבר. “לגמרי. ואני מצפה לראות גם יותר מתחתונים בפעם הבאה”, הוא ענה. ואז קם והלך.

כשסיפרתי את זה לסיגל, היא הייתה בשוק. נכון, היא לא הצטרפה אליי לטיול ההוא, אבל ברור שעדכנתי אותה בכל פרט ופרט. מאז אנחנו מחפשות אותו בכל הקמפוס, אבל עברו שבועיים וזה עדיין לא קרה. יכול להיות שהוא בכלל לא לומד כאן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *