מציצה בחוף

יואו, כמה זמן לא הייתי בים!

חודשים על גבי חודשים… ואני ילדת ים, אפילו שהשורשים הם בכפר סבא. אחרת למה לעבור לתל אביב בכלל, הא?

ואם כבר ים, אז רק עם סיגל הנהדרת. המצרכים: קרם שיזוף, מגבת, ענבים (ככה זה, כולם מביאים ענבים לים) וכפכפים. ובגד ים אדום בוהק. סליחה- חוטיני משולשים.

יופי טופי, אפשר לחנוך את הים ולחרוך את העור. הגיע הזמן. גם ככה השיזוף שלי לא משהו.

הלכנו ברגל, הרי זה מאוד קרוב עכשיו.

הי! פתאום נזכרתי שאפילו לא סיפרתי לכם על הדירה החדשה! טוב נו, זה נושא לפוסט אחר, הרי גם פה היו סיפורים מעניינים, איך לא.

רק נגיד שמצאנו מיקום פצצות, ברחוב שנקרא פרוג. דקות ספורות ברגל מחוף גורדון הנפלא. אם עומדים על קצות האצבעות- על כיסא – ועל הגג – אפשר לראות את הים. או שאלו עדיין השמיים. אני אצטרך לעדכן אתכם לגבי זה.

אז אני והסיגלונת יצאנו לנו לדרך, עדיין לא חושפות הכל, אבל בביגוד מינימלי- מכנסי ג’ינס קצרים-קצרים וחולצות T, שלי בצבע לבן כמובן. נו מה, אנחנו מתקרבות למים.

הגענו לחוף השווה בתל אביב לדעתי – בכל זאת, כדורעף חופים ופוצ’יוולי כל קיץ, גברים שריריים וחטובים – ומזיעים – משתכשכים בחול… אני לא צריכה הרבה יותר מזה. אבל לאכזבתנו, הפעם לא היה יותר מידי. אולי כי הגענו באמצע השבוע.

התמקמנו לנו על החוף, שהיה מלא באנשים למרות שזה אמצע השבוע. תפסנו כיסאות והתחלנו להימרח. עדיין לא משקיעות, אבל בכל זאת- שתי כוסיות שמורחות אחת את השנייה בקרם, זו הרי הסיבה שרוב הבנים בכלל מגיעים לאזור. כמות ההערות שקיבלנו בעקבות הפעילות הסמי-אירוטית הזו הייתה פשוט בלתי נגמרת.

ואז הגיע אחד. לא סתם הגיע, אלא חסם לי את השמש. אני לא אוהבת שחוסמים לי את השמש.

“נו, אז מה את מסוגלת לעשות?”, צרח הדביל, בלי שאני מבינה מה הוא רוצה. הזזתי מעט את הכיסא כדי לקבל שוב שמש וכיסיתי את העיניים עם משקפי השמש שלי. כל אדם נורמלי היה מבין. לא הדביל.

“אז מה את מסוגלת לעשות, הא? נו, תגידי”, המשיך היצור להפריע את מנוחתי – ואת מנוחתם של כל המשתזפים ברדיוס של קילומטר משם.

טוב, אתם כבר יודעים למה אני מסוגלת. אבל הוא לא ידע, אז החלטתי להראות לו. קמתי מהכיסא, הסתכלתי ימינה ושמאלה ואיתרתי את מוכר הארטיקים הקרוב ביותר. סימנתי לדביל שיחכה.

קניתי קרטיב לימון (חמישה שקלים שלמים!!) וחזרתי אליו. נעמדתי מולו. קהל החל להתאסף מסביב, סקרן לראות מה אני אעשה. טוב, כולם שמעו אותו צועק בלי הכרה.

נתתי לו את הארטיק, עדיין סגור בעטיפה. והתחלתי במופע. קודם כל הורדתי את החולצה. לאט, בחושניות מוחצנת. פיזרתי את השיער והעברתי בעדינות את היד שלי מהצוואר, לבין השדיים, דרך הבטן ועד לכפתורי המכנס.

התחלתי לפתוח אותם אחד אחד, באיטיות. הורדתי אותם ממני תוך שאני מנענעת את האגן ומצחקקת אליו. הסתובבתי עם הגב אליו, רכנתי קדימה – רגליים ישרות לחלוטין והגב יורד אט אט למטה – כשטוסיק החוטיני שלי מופנה אליו. הנחתי את הבגדים על הכיסא, הצצתי אליו מעבר לרגל השמאלית – והתרוממתי שוב.

הוא כבר היה המום. לא הוציא הגה. אבל זה לא הספיק לי. בכל זאת, שילמתי חמישה שקלים על הארטיק ההוא. לקחתי אותו מהיד שלו (שלא זזה אפילו מילימטר) והתחלתי לקלף את העטיפה, מביטה באיש ההמום ומחייכת.

העטיפה ירדה ואז החלה העבודה החשובה באמת- מציצות ויניקות מכל צד של הקרטיב. ליקקתי אותו לכל האורך, לרוחב, מוצצת אותו מציצות ארוכות ומלקקת בעדינות את הקצה העליון. הכנסתי את הקרטיב כולו לפה – עד כמה שיכולתי – והוצאתי. ושוב ושוב. ושוב.

התכופפתי. הרמתי את העטיפה של הקרטיב, הנחתי לדביל בעדינות על הראש ורצתי לים.

נראה לי ששמעתי מחיאות כפיים מאחוריי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *